בסדרת הפוסטים הקרובה ננתח את הסיבות העיקריות לשאלה:
מדוע הפועלים נהרגים באתרי הבנייה

מבוא – פוסט ראשון בסדרה

בבסיס תקנות הבטיחות של ישראל נמצאת פקודת בתי החרושת משנת 1946, שהסתמכה על כך שלמפעלים היה אינטרס לשמור על העובדים ככוח עבודה קבוע במפעל ולכן ההנהלה ראתה חשיבות לדאוג לבריאותם ובטיחותם של העובדים. בנוסף לכך המדינה באותה תקופה העלתה את העבודה לדרגה של ערך ונזכור שחלק גדול מהעובדים היו יהודים. כיום המצב שונה לחלוטין, העובדים הנמצאים באתר בנייה מועסקים ע"י חברות כוח אדם או קבלני משנה ובמקום עובד שנפגע יכול הקבלן "לייבא" במהירות ובקלות עובד אחר מסין, בולגריה או שכם.

הסיבה האמיתית מדוע הפועלים נהרגים באתרי הבנייה וימשיכו להיפצע היא שלגורמים שבכוחם האפשרות לשנות את המצב ולהגביר את רמת הבטיחות אין אינטרס ממשי להשקיע משאבים בשמירה על חיי הפועל. הם אינם מכירים באופן אישי את העובדים והנזק הכלכלי במקרה של פציעה או מות פועל אינו גדול עבורם. כיצד המדינה משתלבת בנושא? המדינה מעוניינת בבנייה זולה והשקעה בבטיחות בהכרח תעלה את מחיר הדירות והתשתיות ועל כן היא מאפשרת ליזם ולקבלן הראשי להתחמק מהאחריות במקרה של תאונת עבודה ויוצרת מצב בו מבחינה כלכלית אין לקבלן הראשי אינטרס להשקיע בבטיחות.

ניתן לסכם את האינטרס המשותף שמונע קידום רמת הבטיחות באתרי בנייה: לבנות בזול! הדרך המקובלת והקלה להקטין בהוצאות הבנייה היא בכל הקשור בהשקעות בבטיחות. גורמים במדינה כמו משרד האוצר ומשרד השיכון מצדדים בבנייה זולה ולכן יתנגדו לניסיונות של משרד העבודה לשפר את הבטיחות.

בפוסטים הבאים נסקור בהרחבה כיצד האינטרסים השונים של בעלי העניין בענף מונעים את שיפור הבטיחות ובתשובה לשאלה מדוע הפועלים נהרגים באתרי הבנייה.

https://www.davar1.co.il/199472/

הכותב הוא ארנון קנדל – ממונה בטיחות בבנייה ועורך ביקורת פנים בנושא בטיחות בחברות ומפעלים / מנכ"ל חברת ריסק בקרת סיכונים בעבודה